א. כבר הבאנו לעיל[2] את דברי התלמוד ירושלמי המוסר את אזהרת רב חייא לתלמידו רב: "רבי חייא רובא מפקד לרב: אין את יכיל מיכול כל שתא חולין בטהרה - אכול, ואם לאו - תהא אכיל שבעה יומין מן שתא"[3]. ושם גם נתבאר, שרובם של הראשונים הבינו, כי רב חייא הזהיר את תלמידו על אכילת חולין בטהרה, וכפשטות לשון הירושלמי. אולם עדיין לא נתברר כיצד סבר הרב שתלמידו יכול לעמוד במטלה זו? הרי בתקופתם כבר נחרב המקדש ולכאורה נחסר מהם גם אפרה של פרה אדומה שהזאת מימיה מטהרת מטומאת מת, וכיצד יאכל התלמיד חולין בטהרה?
ואכן מצאנו לר' יהודה החסיד (אשכנז, ד'תתקי-תתקעז) שהתייחס לבעייה זו בהקשר לאזהרת רב חייא האמורה. הוא כותב בספר חסידים:
רבי חייא צוה לרב לאכול חולין בטהרה, ואם אינו יכול כל השנה לאכול בטהרה, שיזהר שבעה ימים בשנה לאכול חולין בטהרה... כי חייב אדם לטהר עצמו ברגל, 'ואת נבלתם תשקצו' (ויקרא יא ח), שלא יגעו בהם, כדי שיוכלו לעשות קרבנות ולאכול; זהו בזמן שבית המקדש קיים. וצוה רב חייא לרב שיאכל בזמן הזה; אף-על-פי שטמאי מתים היו ואין אפר פרה, צוה לו להיות שבעה ימים בשנה אוכל חולין בטהרה[4].
היינו, ברור לו שבתקופת רב חייא כבר לא היה ניתן להטהר מטומאת מת, שלא היה ברשותם אפר פרה אדומה, ולמרות זאת הזהיר רב חייא את תלמידו שיאכל חולין בטהרה.
ב. אולם רבים מרבותינו הראשונים חלקו על דעתו של ר' יהודה החסיד. הם סוברים שאפילו בתקופת האמוראים, מאות בשנים לאחר חורבן בית המקדש השני, היה מצוי עדיין אפר פרה אדומה בה נטהרו טמאי מתים.
בעלי דעה זו נסמכו על כמה הוכחות[5]:
1. ירושלמי, שבת, פ"א ה"ג: "רבי חייא רובא מפקד לרב: אין את יכיל מיכול כל שתא חולין בטהרה - אכול, ואם לאו - תהא אכיל שבעה יומין מן שתא". אכילת חולין בטהרה לא תתכן ללא טהרה מטומאת מת שבאמצעות אפר פרה אדומה, ולמרות זאת הוזהר רב - אמורא ארצישראלי בן הדור הראשון - לאכול חולין בטהרה, משמע, איפוא, שבימיו עדיין היה מצוי אפר פרה.
2. חולין קז ע"א-ע"ב: "איבעיא להו: מהו לאכול במפה? [כלומר, מהו לפרוש מפה על ידיו ולא יגע באוכלין ויאכל בלא נטילת-ידים?], מי חיישינן דלמא נגע, או לא? ...כי סליק ר' זירא, אשכחינהו לר' אמי ור' אסי דקאכלי בבלאי חמתות [הם חמתות בלויים, וכורכו ידיהם בהם ואכלו בלא נטילת ידים]... דאמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: התירו מפה לאוכלי תרומה [כי הכהנים זריזין הן ולא נגעי], ולא התירו מפה לאוכלי טהרות [הם אוכלי חוליהם בטהרה, לפי שאינם למודין להשמר כמו כהנים], ורבי אמי ורבי אסי כהנים הוו". נמצאנו למדים, שבימי רב אמי ורב אסי, אמוראים מבני הדור השלישי, היה ניתן לאכול תרומה האסורה לטמאי מתים; הוה אומר, שבזמנם היה ניתן להטהר מטומאת מת!
3. נדה ו רע"ב[6]: "אי אמרת בשלמא לתרומה - היינו דהואי תרומה בימי רבי [הרי כמה שנים היה אחר החורבן, בסוף התנאים], אלא אי אמרת לקדש [=מֵי פרה אדומה] - קדש בימי רבי מי הואי?! כדעולא, דאמר עולא: חבריא מדכן בגלילא [פירוש: חבירים שבגליל מטהרים יינם לנסכים ושמנן למנחות, שמא יבנה בית המקדש בימיהם][7]; הכא נמי בימי רבי". היינו, מדברי עולא על זמנו - הדור השלישי לאמוראים - שה'חברים' היו מפיקים את יינם ושמנם בטהרה, משמע שבדורו היתה עדיין שכיחא הטהרה באפר פרה.
מרבית הראשונים שהסכימו על הִמצאות אפר פרה בזמן האמוראים סמכו שיטתם על אחד המקורות דלעיל, ואחדים מהם נסמכו על שני מקורות ויותר.
כבר רבן של ישראל, רש"י, בפירושו לאחד המקורות דלעיל (מס' 3) כותב: "'חבריא מדכן בגלילא', [פירוש:] חבירים שבגליל מטהרים יינם לנסכים ושמנן למנחות, שמא יבנה בית המקדש בימיהם. ולעולא, קדש הוו[8]. כך שמעתי בחומר בקדש [חגיגה כה ע"א], וכך היא שנויה". היינו, בימיו של עולא האמורא היה קיים עדיין 'קודש', הוא מֵי חטאת[9].
כיוצא בזה כותב תלמיד נכדו ר' יצחק הזקן מגדולי בעלי התוספות, הוא ר' ברוך ב"ר יצחק מגרמייזא (אשכנז, נפטר ד'תתקעא), בעל 'ספר התרומה': "אפילו האמוראים, שהיו הרבה דורות אחר חורבן, היה להן אפר פרה. כדאמר פרק כל הבשר, גבי ר' אמי ור' אסי... ואי לא היה להם הזאה, מה מועיל כרכי ידייהו?"[10]. ואלו דברי בן דורו הצרפתי, ר' שמשון משאנץ, מגדולי בעלי התוספות בדורו (צרפת, ד'תתקי-תתקעה): "ובימי חכמים היו מזין בארץ-ישראל, כדאמרינן: חבריא מדכן בגלילא. אבל עכשיו בטלה אפר פרה"[11].
ודור לאחר מכן כותב ר' ישעיה טראני, הרי"ד (איטליה, ד'תתקל-ה'ה), שבזמן האמוראים "היה להם אפר פרה מקודם לכן בגליל, ואחר-כך נתיישבו הכותים באותה הרצועה, והיו נטהרים מטומאת מת בגליל"[12]. אלא שמעיון בתשובותיו נראה, שהוא הסכים לכך רק מחמת דוחק שדחקו:
עוד הבאתם לי ראיה דאפילו בבבל היו אוכלין חוליהן בטהרה, כדאמרינן התם: רב הונא בר חייא איצטריכא ליה שעתא וכו'. וגם מן הירושלמי, דהוה אכיל רב חולין בטהרה וכו'. אודיע לכם רבותיי, כי אמת, שלאחר חרבן עדיין היו נזהרין מן הטומאה... וקשיא לי, היכי מצי רב למיכל חולין בטהרה? והלא אחר החרבן היה! וכיון דבטל אפר פרה מי יטהר טמאי מתים שבישראל? ונראה לי לתרץ לפי הדחק, דאף-על-גב דחרב בית המקדש, היה להם עדיין אפר פרה, שהיה מתחלק לכל המשמרות, ועד שהספיק להם אותו האפר היו נטהרין בו טמאי מתים שבארץ ישראל. ותדע שהיו נזהרין בארץ-ישראל לאחר החורבן מטומאת מת... אלמא, דאפילו בימי רבי, שהיה לאחר החורבן, היו מדקדקים להיזהר מטומאת המת וטיהרו את קיני בימיו כשאר ארץ-ישראל, שלא תהא כארץ העמים... ורב דאשכחן בירושלמי, דהוה אכיל חולין בטהרה, נראה לי, דווקא כשהיה דר בארץ-ישראל קודם שירד לבבל, אבל לאחר שירד בבבל - לא היה יכול להזהר[13].
והרבה אתה למד מעקימת שפתיו "נראה לי לתרץ לפי הדחק". שמכך יש להסיק כי לולא שהכריחו הנאמר בירושלמי הוא אפילו לא היה מסכים לקביעה שבדור הראשון של האמוראים היה קיים אפר פרה אדומה!
אולם שאר הראשונים לא ראו כל דוחק בקביעה זו, הן הראשונים שקדמו לר' ישעיה טראני וכפי שהובא לעיל בסמוך, והן הראשונים שלאחריו כמו ר' משה מקוצי (צרפת וספרד, נולד בשנת ד'תתקס) הכותב: "שבימי האמוראים היו מפרישים שתי חלות בארץ-ישראל... כדאמרינן בנדה: חבריא מדכן בגלילא. שהיה להם עדיין אפר הפרה"[14]
והסכים לדברים בן הדור שלאחריו, ר' אשר ב"ר יחיאל, הרא"ש (אשכנז וספרד, ה'י-פח): "דבימי האמוראים היו אוכלין תרומה טהורה בארץ-ישראל, כי היה להם אפר פרה. כדאמרינן: חבריא מדכן בגלילא. ולכך הצריכו גם בחוץ-לארץ להפריש חלת כהן, שלא תשתכח תורת חלה"[15]. ובעקבותיו צעד ר' אשתורי הפרחי (פרובנס וארץ ישראל, ה'מ-קטו) בעל 'כפתור ופרח': "ואמת, כי כשגלו לבבל הביאו עמהם אפר פרה... [ולאחר] חרבן, היה להם אפר פרה שנעשית בבית שני... [כדאמרינן:] חבריא מדכן בגלילא. וכן פרק כל הבשר: שמואל אשכחיה לרב דקא אכיל במפה... אשכחינהו לרבי אמי ולר' אסי דקא אכלי בבלאי חמתות... [ד]התירו במפה לאוכלי תרומה ולא התירו במפה לאוכלי טהרות..."[16].
כל הנזכרים עד עתה הינם מבני אשכנז-צרפת פרט לר' אשתורי הפרחי שמבני ספרד[17]. אמנם מצאנו לאחד משלהי ראשוני ספרד שאף הוא הסכים לכך. כוונתי לר' שמעון דוראן, הרשב"ץ (ספרד ואלג'יר, ה'קכא-ה'רד), הטוען, כי למרות שברשות אמוראי בבל היה אפר פרה, היא לא הועילה לטהרם משום שהיו קיימים בארץ העמים הטמאה, אך מתוך דבריו אתה למד שהוא מסכים שבארץ-ישראל באותה תקופה אכן נטהרו מטומאת מת באמצעות אפר פרה: "...מכל מקום, אף-על-פי שהיה לבני ארץ-ישראל הזאה, אפילו תאמר שעדיין היה להם אפר פרה בימי רב יוסף ורבא ורבינא ורב טובי, דבבבל היו, וארץ העמים גזרו עליה טומאה, לא הועילה להם הזאה..."[18].
מכל מקורות אלו עולה, במפורש או במרומז, שבימי האמוראים נהגה הטהרה באפר פרה בארץ-ישראל בלבד ולא גם בבבל[19], וזאת מהטעם הפשוט, שבאותו זמן כבר נגזרה טומאה על ארץ העמים[20] ולפיכך אפילו אם היה ברשות אמוראי בבל אפר פרה - לא היה באפשרותם להטהר באמצעותו, כי הוא נטמא.
ואם ראשונים הסכימו שבימי האמוראים היה קיים אפר פרה ונטהרו בו, אחרונים, שסמכו על דבריהם ועל ראיותיהם - על אחת כמה וכמה.
ר' אלעזר אזכרי (צפת, רצג-שס) בעל 'ספר חרדים', כותב: "שאפילו בזמן האמוראים היה להם אפר פרה מזמן בית שני"[21]. וכך בפירוש המשנה לר' שלמה עדני (תימן וארץ-ישראל, שכז-שצב), בעל 'מלאכת שלמה': "דהא אפילו בימי האמוראים היה להם עדיין אפר פרה מזמן הבית, כדאיתא בפרק קמא דנדה: חבריא מדכן בגלילא, וכל-שכן בימי התנאים"[22]. ולאחריו דן בנושא ר' יהודה רוזאניס (קושטא, תיז-תפז): "יש לומר דסבירא להו, דבזמן האמוראים גם כן היה להם אפר הפרה, וכדאמרינן בפרק קמא דנדה, דמתמה תלמודא: 'קדש בימי רבי מי הואי?!', ומשני: 'כדעולא, דאמר עולא: חברייא מדכן בגלילא'... ועל כן היו טהורים ממת, דאי לא איך היו מטהרים יין ושמן?! אלא ודאי, דהיה להם אפר הפרה. וזכורני שראיתי במקום אחד, דכשגלו לבבל הוליכו עמהם אפר הפרה"[23].
דברי בעל 'משנה למלך' נתפרסמו מאוד והביאו להרבה מרבותינו האחרונים לדון בנושא, וגם הם ברובם הסכימו על הִמצאות אפר פרה בזמן האמוראים, כמו: ר' ישראל יעקב אלגזי (אזמיר וירושלים, תמ-תקטו)[24]; ר' יעקב עמדין, היעב"ץ (אשכנז, תנח-תקלו)[25]; ר' חזקיה די סילוה, בעל 'פרי חדש'[26]; ר' יעקב מנשה (שאלוניקי, תקה-תקצב)[27]; ר' יוסף שאול נתנזון (גאליציה, תקסח-תרלה)[28]; ר' אברהם הכהן (שאלוניקי, נפטר תרמו), בעל 'שיורי טהרה'[29]; ר' עזרא אלטשולר (ליטא, נולד תרא)[30], ר' חיים סתהון (צפת, תרלא-תרעו), בעל 'ארץ חיים'[31]; הרב יששכר תמר, מחבר 'עלי תמר'[32]; הרב מרדכי פוגלמן (גאליציה וארץ-ישראל, תרנט-תשמד)[33], ועוד[34].
כל האחרונים שהסכימו על הִמצאות אפר פרה אדומה בזמן האמוראים, צעדו בעקבות הראשונים ואף הם סמכו שיטתם על אחד (או יותר) ממקורות חז"ל הרומזים זאת[35]. שונה מהם ר' שמואל ויטאל אשר הלך בדרך חדשה ולא נודעה. לשיטתו, בהכרח שאפילו בדורות האמוראים האחרונים היה מצוי אפר פרה, שהרי על שני אמוראי התקופה, רב חנינא ורבא, מסופר, שבראו 'גברא' או 'עגלא' באמצעות צרופי האותיות שבספר יצירה, דבר שלדעתו לא יתכן לולא שנטהרו קודם לכן באפר פרה אדומה: "דבגמרא סנהדרין, פרק ז[36], וזה לשונו: 'רבא ברא גברא... רב חנינא... מברי עגלא'... והיו בוראים אותו ב'ספר יצירה'... ולא היו יכולים לעשות המעשים האלו בטומאה אם לא בטהרת אפר פרה, כאשר הוא פשוט אצלנו"[37].
וכנראה, שזהו העומד ביסוד דברי אביו, ר' חיים ויטאל (ארץ-ישראל, שג-שפ), המסביר מדוע רק בתקופת התנאים והאמוראים הותר השימוש ב'קבלה מעשית': "וזהו סוד שמוש פרקי היכלות שנשתמשו בו רבי נחוניא ורבי עקיבא ורבי ישמעאל ואנשי-כנסת-הגדולה, ואחר-כך נשתכחו גם דרכי השמושים ההם. ועוד אחרת, כי נאבד טהרת אפר פרה בזמן האמוראים עד זמן אביי ורבא, כנזכר בתלמוד, ולכן לא נשתמשו מאז ואילך בעלית הפרדס..."[38]. היינו, גם הוא מסכים שעד לאחר זמנם של אביי ורבא היה עדיין מצוי אפר פרה, שכנראה הוא הבין כי רבא לא היה יכול לברוא עגל באמצעות ספר יצירה ללא שנטהר קודם לכן מטומאת מת[39]. ודבריו שבהמשך, שמי שלא נטהר מטומאת מת אינו יכול להשתמש בקבלה מעשית[40], תומכים בסברא שהוא ובנו אמרו דבר אחד, כי אין לך קבלה מעשית יותר גדולה מבריאת 'גברא' או 'עגל' באמצעות צרופי השמות שבספר יצירה.
ג. בנוסף על מקורות חז"ל המכריחים שבזמן האמוראים היה עדיין מצוי אפר פרה אדומה, שהובאו לעיל, קיים גם נוסח מדוייק בירושלמי ממנו מוכח שבזמנם של רב חגי ורב ירמיה, אמוראים ארצישראלים מן הדור השני, הִטהרו באמצעות אפר פרה.
בתלמוד הירושלמי מסופר: "רבי חגיי ורבי ירמיה סלקון לבי חנוותא. קפץ רבי חגיי ובירך עליהן. אמר ליה רבי ירמיה: יאות עבדת! שכל המצות טעונות ברכה"[41]. מספר דברים טעונים ביאור במעשה זה: מהו 'בי חנוותא'? מה שני אמוראים אלו עשו שם? על איזו מצווה בירך רבי חגי?
ר' אלעזר אזכרי (צפת, רצג-שס) בעל 'ספר חרדים', כותב לפרש: "[משום ש]חייבין בית דין להעמיד שוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך שיהיו מחזירין על החנויות ומצדיקין את המאזנים ואת המדות ופוסקין השערים, וכל מי שנמצא עמו משקל חסר או מידה חסרה או מאזנים מקולקלין יש להם רשות להכותו כפי כוחו ולקנסו כפי ראות בית דין, לחזק הדבר... ור' חגי ור' ירמיה היו מקיימין מצווה זו, ואפשר שהם היו הממונים המחזירין על החנויות על פי בית דין... ובירך 'אשר קדשנו לקדש המדות והמאזנים ולתקן השערים', שכל המצוות טעונות ברכה"[42]. לעומתו, הסיע ר' משה מרגליות את הענין לברכת הנהנין (ולא ברכת המצוות) שרב חגי בירך על הפירות שנמכרו באותם חנויות. הוא כותב בפירושו פני משה: "סלקון לבי חנותא, שמוכרין שם מיני פירות ומיני מגדים. קפץ רבי חגיי ובריך עליהן, ולא המתין עד שיביאם לביתו"[43].
לשני פרשנים אלו נוסח הירושלמי שעמד לפניהם היה: "לבי חנוותא", והוא הכריחם לפרש כפי שפירשו. אולם למרות שנוסח זה מקויים בכתב-יד ליידן של הירושלמי[44], כתב-יד מפורסם שנכתב בידי ר' יחיאל ב"ר יקותיאל מן הענווים (רומא, ה'א-מט) מחבר ספר מעלות המדות וספר התניא, קיים לפנינו עֵד נוסח אחר בירושלמי כתב-יד וטיקן: "סלקון למי חטאתה"[45]. ולנוסח זה, שכנראה ראהו בכתב-יד[46], הסכים ר' שלמה סיריליו (ספרד וארץ-ישראל, נפטר שטו), ומבאר על-פיו את גוף המעשה:
'סלקון למֵי חטאתא', כן מצאתי בספר מדוייק, והן מֵי חטאת, והיו עדיין נמצאין מי חטאת בזמן האמוראים, כדאמרינן בנדה פרק קמא: 'מדכן בגלילא', שהיו מתנהגים בטהרת הקדש כבימי הבית, להיות בקיאים בקידוש מי חטאת, כדי שיהיו מפרישין תרומה וחלה בטהרה, מטעם שהיה להן עדיין מֵי חטאת להזות עליהן[47].
נוסח זה מקויים גם מן הראשונים. אישר אותו ר' אלעזר מוורמייזא, ה'רוקח' (אשכנז, ד'תתקכה-ה'ב), הכותב: "כל המצות שהן חוקות וגזירה צריך לברך, שילוח הקן וראשית הגז ושאר מתנות כהונה, ירושלמי בפרק כיצד מברכין, גבי קידוש ואפר חטאת ולהזות: