Some Literary, Scholarly & Halachic Perspectives on
Medieval Ashkenazi Attitudes Toward Martyrdom
by Yitzhak of בין דין לדין
Prose
George Eliot, in Daniel Deronda, depicts the ineffable, exquisite Mirah Lapidoth contemplating her recent abortive suicide attempt:
She went on musingly--
"I thought it was not wicked. Death and life are one before the Eternal. I know our fathers slew their children and then slew themselves, to keep their souls pure. I meant it so. (George Eliot, Daniel Deronda, Chapter XVII)
She elaborates, several chapters later:
Then I thought of my people, how they had been driven from land to land and been afflicted, and multitudes had died of misery in their wandering--was I the first? And in the wars and troubles when Christians were cruelest, our fathers had sometimes slain their children and afterward themselves: it was to save them from being false apostates. That seemed to make it right for me to put an end to my life; for calamity had closed me in too, and I saw no pathway but to evil. But my mind got into war with itself, for there were contrary things in it. I knew that some had held it wrong to hasten their own death, though they were in the midst of flames; and while I had some strength left it was a longing to bear if I ought to bear--else where was the good of all my life? (ibid. XX)
The one who "held it wrong to hasten [his] own death, though [he was] in the midst of flames" may be R. Hanina B. Tradyon:
מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו הביאוהו וכרכוהו בספר תורה והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה ...
אמרו לו תלמידיו ... אף אתה פתח פיך ותכנס [בך] האש אמר להן מוטב שיטלנה מי שנתנה ועל יחבל הוא בעצמו אמר לו קלצטונירי רבי אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך אתה מביאני לחיי העולם הבא אמר לו הן השבע לי נשבע לו מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו יצאה נשמתו במהרה אף הוא קפץ ונפל לתוך האור יצאה בת קול ואמרה רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא ... (גמרא עבודה זרה דף י"ח ע"א)
Poetry
References to suicides and murders of children by their parents (and occasionally teachers) to avoid apostasy abound in both the Halachic and liturgical medieval Ashkenazic literature. A classic example from the former:
ואך את דמכם וגו'. אזהרה לחונק עצמו. ואמרו בבראשית רבה (ל"ד י"ג) יכול אפילו כחנניה מישאל ועזריה, תלמוד לומר אך. פירוש יכול אפילו כמו אלו שמסרו עצמן לקידוש השם שלא יוכל לחבול בעצמו אם הוא ירא שלא יוכל בעצמו לעמוד בנסיון, תלמוד לומר אך, כי בשעת השמד יכול למסור עצמו למיתה ולהרוג עצמו. וכן בשאול בן קיש שאמר לנערו שלוף חרבך ודקרני בה וגו' (שמואל א' פרק ל"א פסוק ד'). ומכאן מביאין ראיה אותן ששוחטין התינוק בשעת הגזירה...
ומעשה ברב אחד ששחט הרבה תינוקות בשעת השמד כי היה ירא שיעבירום על דת, והיה רב אחד עמו והיה כועס עליו ביותר וקראו רוצח והוא לא היה חושש. ואמר אותו רב אם כדברי יהרג אותו רב במיתה משונה, וכן היה שתפסוהו עכו"ם והיו פושטין עורו ונותנין חול בין העור והבשר, ואחר כך נתבטלה הגזירה, ואם לא שחט אותן התינוקות היו ניצולין: (דעת זקנים מבעלי התוספות בראשית פרק ט' פסוק ה', וכעין דבריהם עם קצת שינויים הובאו בבדק הבית יו"ד סימן קנ"ז בשם ארחות חיים)
Here are two poignant references, from the Kinos of Tishah B'Av, to suicide and the slaughter of children to avoid conversion and sin:
אראלים צאו וצעקו מרה / ספוד תמרור האגדו בחבורה
קול כחולה צרה כמבכירה / התאוננו על עדת שה פזורה
עלימו כי נגזרה גזרה / בחרי אף וזעם ועברה
ונתועדו בפרישות ובטהרה / לקדש שם הגדול והנורא
ואיש את אחיו חזקו בעזרה / לדבק [בו] ביראה טהורה
בלי לכרוע לעבודה זרה / ולא חסו על-גבר וגבירה
על פנים צפירת תפארה / אבל אזרו גבורה יתרה
להלום ראש ולקרץ שזרה / ואלימו דברו באמירה
לא זכינו לגדלכם לתורה / נקריבכם כעולה והקטרה
ונזכה עמכם לאורה / הצפונה מעין כל ועלומה
אז הסכימו גדולים וקטנים / לקבל באהבה דין שוכן מעונים
וזקנים דשנים ורעננים / הם היו תחלה נדונים
ויצאו לקראתם עזי פנים / ונהרגו המונים המונים
ונתערבו פדרים עם פרשדונים / והאבות אשר היו רחמנים
נהפכו לאכזר כיענים / והפיסו על אבות ועל בנים
ומי שגורל עלה-לו ראשונים / הוא נשחט בחלפות וסכינים
ובחורים עלי תולע אמונים / הם לחכו עפר כתנינים
והכלות לבושות שנים / מעלפות בזרועות חתנים
מנתחות בחרב וכידונים / זכרו זאת קהל עדת נבונים
ואל תחשו מהרבות קינים / והספידו על חסידים והגונים
אשר צללו במים הזידונים / לזכר זאת נפשי עגומה
(קינות לתשעה באב כמנהג פולין (מהדורת גולדשמידט)), "החרישו ממני ואדברה", מספר כ"ג
Professors Simon Schwartzfuchs and Avraham Grossman disagree both on the quantity and significance of the liturgical poetry composed contemporaneously to the events of the First Crusade, and their divergent views on this question yield different inferences as to the magnitude of the Crusade's impact on the ravaged German communities. Grossman details Schwartzfuchs' position:
שוורצפוקס ממעיט ביותר ברישומן של גזירות אלה על הדורות הסמוכים ולאחריהם, וזאת הוא מסיק בעיקר ממיעוט העיסוק בהן ביצירה הרוחנית לענפיה ולסוגיה. עניין מיוחד יש בדבריו על הפיוטים. באותם ימים תפסו הפיוטים מקום נכבד בחיי הקהילות ולהדי הזמן ניתן בהם ביטוי מובהק. אם אכן לא נותר רישום הגזירות בהם, כי אז היה הדבר מעיד על מיעוט העניין בהן ועל הרושם הזעום שעשו על בני אותם דורות:
אשר לפיוטים שעניינם מסע הצלב הראשון, אשר ליקטו הברמן וקודמיו, מספרם הזעום מפתיע. הברמן הביא שניים שלושה פיוטים בני זמנו של מסע הצלב הראשון. יתרה מזאת, לא ברור כלל אם כולם דנים במסע הצלב. וכבר העיר ברון, שפיוטים אלה חוזרים על עצמם ועל ניסוחם, המעורפל במידה רבה, בכל הנוגע למאורעות שהם אמורים לתאר ולהזכיר (שוורצפוקס, "מקומם של מסעי הצלב בדברי ימי ישראל", בתוך: ר' בונפיל, מ' בן-ששון, י' הקר (עורכים), תרבות וחברה בתולדות ישראל בימי-הביניים, קובץ מאמרים לזכרו של ח"ה בן-ששון, ירושלים תשמ"ט, עמוד 257)
Yet Grossman himself disagrees:
קשה להסכים עם קביעות אלה מהטעמים דלהלן: מספר הפיוטים הקדומים המתייחסים אל גזירות תתנ"ו שהובאו בספרו של הברמן איננו 'שניים או שלושה'. הוא הביא בספרו שבעה פיוטים כאלה, ועליהם יש להוסיף ארבע קינות של ר' אלעזר ב"ר נתן (הראב"ן) המשולבות בתיאור הגזירות. למעשה, כבר כתב הברמן במפורש, כי הוא מביא לקט ומבחר מן הפיוטים על גזירות תתנ"ו, וכי הוא לא ירד למנות את כולם. בין אלה שלא הובאו על ידו יש לציין במיוחד את הקינה על חורבנה של קהילת וורמייזא שחוברה סמוך מאוד לאותן הגזירות, ואולי מיד עם סיומן, על ידי ר' יעקב בר' יצחק הלוי, בנו של ראש ישיבת וורמייזא...
בקינות אלה אין תיאורים כלליים של הגזירות אלא התייחסות מפורשת אל האירועים בשנת תתנ"ו. עליהם יש להוסיף פיוטים אחרים שנתחברו לאחר מסע הצלב השני וגזירות אחרות, אשר בהם תינו הכותבים את הצרות שתכפו עליהם מבלי להתייחס דווקא אל תתנ"ו, אך ניתן לחוש בבירור כי גם הן נלקחו בחשבון מניין הצרות. מדרך הטבע ישלב כותב מאוחר את פרעות זמנו עם אלה שקדמו להן ולא יסתפק בהזכרת הראשונות בלבד, ואין בעובדא זו כדי ללמד שנחלש או נעלם רישומן של הצרות הראשונות.
כללו של דבר, בתחום הפיוט נשארו הדים מרובים וקשים לגזירות תתנ"ו, ולכך יש חשיבות מרובה. הפיוט שימש באותם ימים ככלי הביטוי העיקרי להגיגיהם של בני הקהילות, ובו ביטאו את שמחותיהם ובעיקר את מכאוביהם ויגונם. יתר על כן, מסורות שונות היו מצויות בידי חכמי אשכנז שלאחר הגזירות, והן הועברו מדור לדור, תוך שמירת משמעותם של פרטים שונים הנמצאים באותם פיוטים שנתחברו על גזירות תתנ"ו. לפי מסורות אלה, אף שחלק מדברי הפייטנים נראים כתיאורים כלליים בלבד, נתכוונו בהם הכותבים לרמוז אל אירועים ממשיים שהתרחשו באותן גזירות. (אברהם גרוסמן, 'שורשיו של קידוש השם באשכנז הקדומה', בתוך: ישעיהו גפני, אביעזר רביצקי (עורכים), 'קדושת החיים וחירוף הנפש, קובץ מאמרים לזכרו של אמיר יקותיאל', עמודים 101 - 103)
Scholarship
Suicide and Infanticide in Halachah: A critique of Soloveitchik, Halbertal, and Berkovitz
All of this serves as an appropriate introduction to an analysis of Professor Haym Soloveitchik's provocative discussion of medieval Ashkenazic halachic attitudes toward martydom in Halakhah, Hermeneutics and Martyrdom in Medieval Ashkenaz (Part I of II) (Jewish Quarterly Review, Volume 94 Number 1 Winter 2004 p. 77) [I am greatly indebted to Andy for drawing my attention to, and providing me with copies of Soloveitchik's article, as well as the previously cited article by Grossman].
Soloveitchik opens by arguing:
Some fifteen years ago, I argued that there are occasions when cultural norms shape the perception of Halakhah, even on the part of its greatest thinkers. There is no pure empiricism in Halakhah, any more than in any other discipline. The simplest text, if it leads to unbelievable conclusions, will be either discounted or reinterpreted. The more outlandish the conclusions of the straightforward interpretation, the less plausible need be the reinterpretation. Despite its improbability, it will carry the air of verisimilitude to those who share the shock at the alternative. This does not happen often, but it does happen - even in such important areas of Jewish law as martyrdom.Soloveitchik follows with an intricately detailed and closely reasoned argumentation showing that the Tosafists' reasoning in this area is not compelling and arbitrary, but that, on the other hand, the dilemmas faced by the Jewish victims of the Crusades had been unbearably agonizing. [In a recent, brief post, Wolf2191 is dismissive of Soloveitchik's entire argument, but I think it has more merit than he concedes, and that it is, in any event, worthy of a more detailed discussion.] Soloveitchik eloquently concludes:
The strange reasoning of the Tosafists on the subject of martyrdom does not, I contended, bear legal scrutiny. Both their justification of suicide when fearing that one might yield to torture and apostasize and their even more surprising defense of parents slaughtering infants to prevent them from being reared as Christians were post facto justifications of the conduct of Jewish communities during the first Crusade. ...
The matter seemed fairly obvious to me, and I contented myself with one long footnote of documentation. This was evidently a mistake. Much to my surprise, this claim stirred considerable controversy. ...Clearly the matter needs to be treated in far greater detail. Let us turn to the Tosafist writings on martyrdom, examine them carefully, and see whether their hermeneutical sins on this topic are indeed so scarlet. ...
The choice that now confronted the Jews probed the limits of the halakhah. The laws of martyrdom treat the issue of when one is obliged to lay down one's life. What happens after one is dead is irrelevant legally, but only too relevant in real life. The fate of the child of the now-dead martyr was out of the purview of halakhah, but remained at the very center of Jewish concerns for their Jewish continuance. Halakhah could not adequately address that burning question, so Jews addressed it on their own. Halakhists endorsed their solution, some even rationalized it after a fashion. The inadequacy of their answers was not simply because they were given after the bloody fact, but also because the received halakhah was inadequate to resolve the tragic question raised by their present condition: What was the point of Jewish martyrdom if the children would be reared as Christians?
Although Soloveitchik's arguments are, as I mentioned before, generally quite cogent, I believe that a couple of his points are erroneous. He writes:
Let us now turn to the issue of killing one's children rather than allowing them to fall into the hands of the idolators (i.e. Christians). ...
Perhaps nothing better illustrates the factors at work than [R. Meir of Rothenberg's] responsum. It reads:
יהודי אחד שאל את ר' מאיר שיחיה, אם צריך כפרה על ששחט(א) אשתו וד' בניו ביום הרג רב בקופלינש עיר הדמים, כי כן ביקשוהו יען ראו כי יצא הקצף מלפני ד' והתחילו האויבים להרוג בני קל חי הנהרגים על קדוש השם. וגם הוא רצה להרוג את עצמו במית(ו)תם אלא שהיצילו ד' על ידי גויים.
וכתב לו: לא ידענא שפיר מה אידון ביה, כי ודאי ההורג את עצמו על ייחוד ד' רשאי לחבול בעצמו, ואמר יכול כשאול, ת"ל אך. ... אבל לשחוט אחרים צריך עיון למצוא ראייה להתיר, ומשאול אין ראייה לאיסור אחרי שצווה דוד להרוג אותו (וכן) בן איש גר העמלקי, שנאמר אנכ[י] מות(ו)תתי משיח ד', [דדילמא משיח ד'] שאני. ...